<h1>ארחות חיים הלכ' לולב סימן כ"א</h1>
<h2>דף מב.</h2>
ויש מדקדקים על עצמן לברך על הלולב קודם שיטלוהו משום דאמרינן מדאגבהיה נפק ביה ולא הוי מברך עובר לעשייתן אחר כך וכתב הר"ז ז"ל על זה דמנהג בורות הוא שהרי תקנו ז"ל לשון על נטילת לולב משום דמדאגבהיה נפק ביה והוי בלשעבר משמע בביאור דעתם ז"ל דאין מברכין עליו עד אחר שהגביהו ומי שמברך קודם לכן אין דעת חכמים מסכמת עמו. גם אין הופכים מימין לשמאל שהרי לא יועיל זה לכוונתם שהרי אין לומר בשביל זה ההפוך שלא יצא בו וגם אין להפכו ממעלה למטה שאם יעשו כן לא הועילה לעשות כתיקון חכמים שתקנו בלשון על ולהם היו ראוי לברך ליטול וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם יברך על הלולב קודם שיטלנו שיברך ליטול ויש לדעת כי מה שרצו חכמים שיטלנו תחילה והוצרכו לתקן הברכה בלשון שעבר ולא חששו לברך בלמד ויברך עליו קודם שיטלנו שתהא הברכה עובר לעשייתה כדין כל שאר המצות לפי שחששו שמא יבא לברך לבטלה אם יברך קודם שיטלנו כגון שיקדמנו אחר ויטלנו לעצמו ואין לומר שיטלנו הפוך מלמעלה למטה בשביל חששא זו ויברך קודם שיחזירנו כהלכתו שאין זה נוי למצוה אלא זלזול ולא מצינן למימר דאע"ג דאגבהיה לא נפק ביה כיון דלא איכוון לצאת מיד דמצות לא צריכות כוונה ומ"מ כיון שעושה הנענוע אח"כ כפי המצוה עובר לעשייתה מקרי כל זמן שהוא עוסק במצוה כי היכי דאמרי' בסוכה ובשאר מצות. והריא"ג ז"ל כתב בשם ר' האיי ז"ל העם נהגו לברך בשעת הלל ולאותה מכוונים לנטילת מצוה אבל קודם לכן לתפיסה בעלמא כדי לחבב המצוה הן ולא לנטילת מצוה ודאמרינן מדאגבהיה נפק ביה ומ"מ במתכוין לצאת אבל הגומר בלבו לנטלו לחבבו לא נפק ביה.
